שומר ישראל

הייתי כבר בותיקה, יצאתי חמש״וש הביתה.

(בתמונה - פלוגת מילואים נצח יהודה)

יצאתי אחה״צ, כי היינו בפעילות עד הבוקר. אבא שלי התקשר אליי בדרך, אמר שהוא ב׳שמחת בית השואבה׳ אצל הרֶבֶ׳ה וביקש שאצטרף אליו כדי לעזור לו לחזור הביתה (היות והוא כבד ראיה, בלשון המעטה).

׳הרֶבֶ׳ה׳, האדמו״ר מנדבורנא חדרה, שיושב דווקא בבני ברק, משום מה. רבי של חסידות קטנה שהתפצלה לחצרות כשהגיעו ארצה.

להכנס לאיזורים האלה בבני ברק על מדים זה קצת מפחיד. אבל שוין, כיבוד הורים. והייתי כבר במקומות יותר מפחידים על מדים.

כאן בעצם מתחיל הסיפור.

אני, חייל על מדים, מזרוֹחניק (חובש כיפה סרוגה), מופיע בפתח סוכתו של הרֶבֶ׳ה, במקום שמזרוֹחניקים לא ממש אהובים. הסוכה של הרֶבֶ׳ה צרה וארוכה. ואיכשהו, בדרך לא דרך מצטופפים בפנים כמה מאות חסידים. אי אפשר להכניס מחט.בשניה שאני מופיע בפתח, מאות החסידים ששרים ביחד משתתקים. דממה. ואני עם היד על הידית דריכה, על כל מקרה שלא יבוא.

(בזמן השירות הצבאי - נתנאל רוזנטל)

״הוֹ, הנה שוֹימֶר ישרוּאֶל״ אני שומע את הרֶבֶ׳ה אומר ״בוא שב לידי.״ הוא קורא לי.

תוך שניה נפתח לי שביל עד הכסא של האדמו״ר, אני די בטוח שכמה ילדים מתו בתהליך הזה של ״קריעת הים סוף״ המאולתרת.

הרֶבֶ׳ה מורה לחתנו שיושב לידו, לפנות לי מקום. ואני מתישב בראש השולחן לידו. כמה דקות אחרי זה הוא הכריח אותי לשיר לפני כולם כי ״אני זוכר שהיית שר יפה כשהיית קטן״. לא ממש עזרו לא ההסברים שעדיין לא בדיוק התחלף לי הקול ואני נשמע היום כמו צפצפה.

״כשהרֶבֶ׳ה אומר, עושים!״ ככה הוא אמר.

״חוץ מזה, אתה חייב לי. אני הייתי הסנדק שלך והיית תינוק די שמנמן וכבד״

הרֶבֶ׳ה כבר נפטר, אבל אני לא חושב שאי פעם אשכח את האירוע הזה. אם שואלים אותי, זו היהדות האמיתית!