אלול, אלול, אלוללל

ראש הישיבה היה זועק זעקה גדולה ומרה, וקולו היה מהדהד בחלל בית המדרש. שתי כפות ידיו הגדולות והבשרניות חובטות בחוזקה על הסטנדר, מעירות אותי מתנומת החופש הגדול, או כמו שאז קראתי לתקופה הזאת, בין הזמנים.

בין הזמנים, שלושת השבועות האלה תמיד היו מסתיימים להם מהר מהצפוי, לא הספקתי להגיד את המילה חופש במלואה, וכבר ראש חודש אלול היה מגיע. יחד עם המזוודה העמוסה, והאוטובוס העוד יותר עמוס, נסעתי ישירות לבני ברק שתמיד הייתה עמוסה יותר מכולם גם יחד.

זמן אלול, הוא הזמן הכי קצר מכל שאר הזמנים. תחילתו בראש חודש וסופו ביום הכיפורים, אך עם זאת הוא גם הזמן הכי ארוך שיש. תשאלו כל בחור ישיבה, הוא יגיד את אותו הדבר. דיסוננס שכזה יכול להתקיים רק בעולם הישיבות, אימת יום הדין מכריעה את הכף, וכל יום בו מרגיש כמו שנה.

מעטים וטובים היו אלה הימים. ימים של הסתגפות וחשבון נפש, ימים של סליחה וכפרה, ימים של חרטה ותשובה, ימים של מחילה.

שנים רבות וארוכות מחוץ לכותלי בית המדרש הפכו אותי לאדם אחר, אבל לפעמים גם אותו אדם חולם בשעות הקטנות של הלילה על הישיבה ועל אותה זעקה גדולה ומרה.

אלולללל, אלול, אלול.

ואז אני מתעורר.

הדרן עלך בין הזמנים והדרך עלן