קמצא ובר קמצא

הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא אחד מהאירועים המפורסמים של חורבן בית המקדש השני, ואחד מהגורמים המרכזיים שהובילו את העם היהודי לתפוצתו בגולה.

ומעשה שהיה כך היה.

(בתמונה, אנוכי ותושב העיר בני ברק מרבים בשיח ואהבה - צילום משה רוט)

אחד מעשירי ירושלים של אותה תקופה עשה סעודה גדולה לכל חשובי העיר, ושלח את משרתו כדי להזמין את חברו הטוב קמצא. השליח שטעה בדרך (בכל זאת פעם לא היו אפליקציות משלוחים מסודרות כמו וולט), הזמין אדם אחר ששמו היה בר קמצא. למרות הדמיון בין השמות, בר קמצא היה אחד משונאיו של אותו עשיר אבל הוא חשב שהנה הגיע הזמן לעשות שלום על כל ישראל.

הערב המדובר התחיל ואיתו החגיגות, העשיר הופתע לראות בין האורחים את בר קמצא שונאו ודרש ממנו לעזוב את המקום בבושת פנים. ההצעות לשלם עבור ההוצאות של הסעודה לא עזרו לבר קמצא, והוא גורש לעיני כל המי ומי של ירושלים.

כנקמה על הבושה הלך בר קמצא והלשין לקיסר הרומאי שיהודי העיר בוגדים בו, וההוכחה לכך היא שאם תשלח קורבן לבית המקדש הם לא יקריבו אותו. הקיסר נתן עגל ושלח אותו לבדוק האם באמת הכהנים יסרבו לקבלו, בדרך בר קמצא פצע קלות את הקורבן ופסל אותו.

את ההמשך כולנו יודעים. הרומאים עלו על ירושלים החריבו ושרפו מה שנשאר ממנה, ועם ישראל יצא לגלות בפעם השניה.

המסקנה מאותו אירוע היסטורי היא, ששנאה בתוך החברה היא זאת שמביאה חורבן, ולא האיומים שמגיעים מחוץ לבית. אז בחודש אב, אמנם כתוב שצריך להמעיט בשמחה. אבל אני אומר באהבה, מצווה להרבות כמה שיותר.