ממה נפשך

מה?!

מה אתה רוצה?!

ומה בכלל קשורה לפה נפש?!

(בתמונה, אנוכי ושני בחורי ישיבה מפונוביז' מדברים על הא ודא - צילום משה רוט)

יום שישי הגיע, והוא בא תמיד בזמן. שמש חורפית שוטפת את רחובות העיר החרדית הראשונה לשמה, ולא האחרונה. אני ועוד חמישה עשר צלמים וצלמות מכל רחבי הארץ עושים את צעדנו לעבר הגבעה המפורסמת בשכונת זיכרון מאיר.

מפה לשם, מפלג המחבלים לפלג השונאים, מהיסטוריית הישיבה בתחילת המאה הקודמת למצבה הנוכחי. מכמה שאלות קיומיות לבדיחה לא כל כך מצחיקה, התקדמנו לחלק המעניין שלשמו התכנסנו, צילום.

"הסתלקו מכאן, פריצות, הסתלקו מכאן!"

בחור צעיר ומחוצ'קן התחיל לצעוק לעברי ולעבר האנשים שכבר התחילו לתפוס פריימים מבית המדרש הרועש. התגובה הטבעית של כל אדם זה לעוף או להלחם, אבל אני החלטתי לעשות משהו אחר, החלטתי לדבר.

ניגשתי אליו ושאלתי, מה הבעיה שלו איתי ועם הקבוצה. עלם החמודות, שכנראה קם על הצד הקצת פחות חמוד שלו אמר לי בעוד עיניו תקועות באספלט. לא ראוי שאתם מסתובבים כאן חבורה מעורבת של גברים ונשים ליד הישיבה, והגדיל ואמר, לא רק פה אלא גם בכל בני ברק.

לא אשקר, רציתי באותו רגע לתת לו איזה ניעור קטן ורציני, במקום זה החלטתי לעשות משהו אחר, ואמרתי לו את צמד המילים, ממה נפשך.

הביטוי התלמודי הזה הוא בדרך כלל פתיחה להוכחה של טענה כלשהי. כלומר, איך שלא נסתכל על בעיה התוצאה היא תמיד זהה. בעברית צחה, בין כך ובין כך.

(בתמונה, אנוכי והבחור המדובר - צילום גלעד חכלילי)

לפי שיטתך אמרתי, במרכז בני ברק גם לא צריך ללכת גברים ונשים יחד, ולמרות זאת גם חרדים וחרדיות הולכים ברחוב רבי עקיבא וסמטאותיו, אין הפרדה מגדרית ולא תהיה הפרדה. אז אותו הדבר גם כאן ברחוב הזה אין הפרדה, הבעיה שלך זהה בשני המקרים, ולך אין פיתרון אמיתי לא לפה ולא לשם.

הוא שתק והסתובב לדרכו לא לפני שאמרתי לו.

"רואים שאתה מפונוביז' מחבלים"

הוא הסתובב שוב וצחק קצת, אבל רק קצת.

אני את שלי עשיתי.