טרמפ לשבת

מי הוא אדם חופשי? ומה הוא חופש?

שאלות אלה העסיקו אותי מאז ומתמיד, ובמיוחד בחודש האחרון.

יום שישי בין הערביים, השמש נוטה למערב, השמיים מכוסים בעננות קלה של תחילת חורף אירופאי. אני נמצא בעיירה קטנה במונטנגרו העונה לשם קוטור, אולי השם היחיד שהצלחתי להגות כראוי במסע הזה.

(מבט על מפרץ קוטור, מקום עצירת הטרמפ. צילום - גיל בניסטי)

כפות הרגליים שלי צעקו מכאבים, ושרירי הירכיים היו תפוסים מהליכה ארוכה, או שאני סתם מזדקן מוקדם מהרגיל.

"בואי נתפוס טרמפ", ביקשתי מזוגתי שעליה ההליכות לא השפיעו במיוחד.

לאחר כמה ניסיונות כושלים, והצלה אחת ממוות וודאי על ידי רכב שנסע מהר מדי, עצרה לידנו רנו אדומה, מסתבר שיש צדיקים בסדום. טנק יו ורי מאצ', פתחתי בסשן הודיה לנהג האדיב שלמרבה ההפתעה חבש כיפה שחורה, וענה לשם דב בער.

מה הסיכויים שדווקא פה עוצר לי יהודי, ועוד שעתיים לפני כניסת שבת, אמרתי ספק לו ספק לאלוהי הטרמפים. צחקנו קצת, דיברנו הרבה, ומפה לשם הצדיק הזמין אותנו לטיול לבית הקברות היהודי היחיד במדינה, לטענתו. מי אני שאתווכח.

ככה מצאנו את עצמנו מקבלים את השבת, עומדים לפני 11 קברים, בני 150 שנה, מכוסים במצבות ישנות עטורות במילים עבריות. חומה קטנה הקיפה אותם, מבדילה בינם לבין שאר בית הקברות הנוצרי. מסביב עמדו הרי גיר עצומים, מכוסים בעצי ברוש ואורן גבוהים. יש משהו פסטורלי בבתי קברות שאני לא יכול להסביר, מין שקט כזה, דממת מוות.

(בית הקברות היהודי היחיד במונטנגרו. צילום - גיל בניסטי)

"במתים חופשי"

זה המשפט שהמשגיח שלי בישיבה תמיד היה צועק בשיחות החיזוק שלו במהלך חודש אלול. מין אימרה כזאת שאמורה הייתה להרחיק אותנו מחיפוש אחר החופש שבחוץ, או לפחות לנסות. לבן תורה אין חופש, הוא צריך לשבת כל היום וללמוד, על משפטים כאלה חונכתי.

הבעיה התחילה או נפתרה, תלוי מי מסתכל על זה. כשאני ניסיתי לחפש אותו, וגם הצלחתי. החופש שייך לכולם, ונמצא בתוכנו.

היום אני לא מת, אלא חי יותר מתמיד, וגם חופשי.

(שלט חדש שמתאר את המקום. צילום - גיל בניסטי)

"אפשר להצטלם איתך", ביקשתי מדב בער. הוא סירב בנימוס, והזמין אותי לבירה אצלו בבית במוצאי שבת.

ככה נפרדנו איש איש לדרכו, הוא ימינה ואני שמאלה.

כמובן לא לפני שהוא איחל לי בלבביות.

גוט שאבס, זיי געזוונט.