ארבעה מי יודע?

ארבע כוסות, ארבעה בנים, ארבע קושיות, ארבע לשונות.

(צילום גיל בניסטי)

את הכוס הראשונה בחיים שתיתי בליל הסדר, אני זוכר את זה כאילו היה זה אתמול. היא הייתה מלאה ביין אדום מתוק, יש כאלה שקוראים לו יין פטישים. כי בבוקר שאחרי זה מרגיש כאילו דופקים לך על הראש, עם פטיש כמובן. הייתי אז נער מתבגר בישיבה קטנה, את מה שקרה אחרי אני כבר לא זוכר.

את הבן הראשון אני דווקא כן זוכר, הייתי אז תלמיד חכם גדול או לפחות ככה כולם אמרו לי. למדתי בשקדנות את דפי הגמרא והמשנה, בתורה והנביאים שלטתי, וגם בדברי מוסר והלכה שחיתי. הייתי אז ילד טוב ירושלים בואכה בני ברק, ואת מה שקרה אחרי אני לא כל כך זוכר.

את הקושיה הראשונה כבר אמרתי שאני לא זוכר, עברו מאז המון שאלות בנהר גועש של תהיות. מיפו עד לסיני, הרחק להודו ובחזרה לכאן. מדבריות שוממים שמעו את טענותיי, וערים סואנות בלעו את מחשבותיי. תשובות באו והלכו, ואני יחד איתן.

את הלשון הראשונה, אף פעם לא שכחתי. והוצאתי, אומר הפסוק. ובמדרש כתוב, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו עשה זאת. וכך היה, יום אחד קמתי ויצאתי. כן זה היה ביום אחד, אבל לא בדיוק. הרבה שואלים אותי מה הוא תהליך היציאה עבורי, ואני תמיד עונה שתהליך כשמו כן הוא, כזה שנמשך עד עצם היום הזה.

עד מתי זה ימשך?

מי יודע?